סרוק את המוח

29.12.2016

הכל לטובה

כן כן, אני יודע, הרבה זמן לא פרסמתי פה למרות שאמרתי שזו תהיה השגרה שלי והמסגרת שלי. להגנתי, הייתי די עסוק לאחרונה, ודברים טובים קורים מסביבי. למשל, הסרט הקצר שלי ושל יונתן, "מציאות מדומה", זכה במקום הראשון בתחרות סרטים!


ואם לומר את האמת, לא האמנתי בו כמו השאר. לא האמנתי בו כמו שהגיע לו. אבל גם בלי האמון שלי, הוא הוכיח את עצמו. במקביל אליו, פרויקט אחר שעבדתי עליו נפל, לצערי הרב. אבל הוא נתן לי שיעור חשוב. למעט השיעור הקולנועי שהעניק לי, אם מלפני ואם מאחורי הקלעים, הוא לימד אותי לשחרר. לא משנה כמה אני משקיע במשהו או נקשר רגשית אל משהו, ישנם דברים שפשוט לא בשליטתי, וצריך לשחרר מהם. ברגע שנאחזים במשהו יותר מדי זמן, הוא משתלט על החיים ומונע התקדמות. וגם בלי קשר, זה לא היה בשליטתי. אין לי מה לעשות. הגיע הזמן להמשיך.

חוץ מאלו, פרויקט ענק אחר שאני שותף להקמתו מתקדם לו בצעדים יפים, והסרט הגדול הראשון שלי מקבל תפניות והחלטות גורליות בנוגע אליו, וזה משמח אותי.

ככל שהזמן עובר, אני מבין יותר ויותר שאין דבר כזה אושר. יש רגעים של אושר, שבגללם הכל שווה. בהם צריך להיאחז, ואותם צריך לזכור. לנו, כבני אדם, יש נטייה לשים דגש ולתת את הנפח הכי גדול לכל המקרים הרעים שקורים לנו, ולכל התקריות המצערות שאנחנו עוברים. ומניסיון, זה רק הופך את החיים לקשים יותר ויותר. שימו לב שכשיש לכם יום רע, כל הצרות באות בצרורות. ואני באמת מאמין שזה קורה בגלל שאנחנו קמים עם מצב רוח רע או שנותנים למשהו שקרה בתחילת היום להרוס לנו את מצב הרוח, וכשהאווירה הזו מלווה אותנו בשאר היום הוא נהרס יותר ויותר. בשביל שיום יותיר אותנו עם חיוך, אנחנו צריכים להתחיל אותו בחיוך. וזה משהו שאני מנסה ללמד את עצמי. כי החיים שלי לא באמת רעים, זו התגית שאני שם עליהם. צריך לחייך.

11.11.2016

אין על מה לכעוס

כנראה שאני כועס סתם. מתעצבן מכלום. עושה הר מעכבר. ונשבר.
כפי שרובכם יודעים, דונאלד טראמפ נבחר להיות הנשיא ה-45 של ארצות הברית ברביעי האחרון, וכשגיליתי (תודה למורה למתמטיקה שהמשיכה לעדכן בזמן המבחן במחשבה שזה איכשהו יעזור) זעמתי. זעמתי לא כי הוא נבחר. זעמתי כי אדם ביסס את דבריו על שנאה וגזענות ואנשים אהבו את זה. זעמתי כי המועמדת שקיבלה את מרב הקולות הפסידה. אבל כנראה שזעמתי סתם. התחלתי לשמוע מכל עבר שאין לי מה לכעוס, הוא טוב לישראל, הבחירות באמריקה לא ישפיעו עלינו... אבל תנו לי לומר לכם דבר אחד: זה כן משפיע עלינו. ואני לא מדבר עכשיו על העובדה שכראש המעצמה הגדולה בעולם, זה גם משפיע עלינו מדינית. אני מדבר על כך שזה אומר משהו עלינו כחברה. כאשר אנחנו נותנים לאדם כמו טראמפ לנצח, אנחנו נותנים לשנאה לנצח. לגזענות לנצח. למיזוגניה לנצח. לרשע - לנצח. יכול להיות שאני נשמע מגזים ומפריז בחשיבות הבחירות האלו, אבל תחשבו על זה כך - זה מייצג דעות. אני לא באמת מאמין שטראמפ הולך להכניס את כל המוסלמים והמקסיקנים לאושוויץ, אבל העובדה שהדעות באלו זכו לתמיכה כל כך נרחבת מפחידה אותי.

ולכן כנראה אקח בעצתו של חבר קרוב ושותף קולנועי - אל תתייחס. הגיע הזמן לא להתייחס. אני צריך לשים מאחוריי דברים שאינם בשליטתי, פשוט בשל העובדה שאין לי מה לעשות בנדון. ולכן אמשיך לעשות את מה שאני אוהב, קולנוע ותיאטרון, ואתחיל תהליך עבודה ארוך עם עצמי על ליהנות מהרגע ומהדברים שאני עושה. כמובן אמשיך להביע את דעותיי ולזהות אי-צדק, אבל אניח לדברים שאינם קשורים אליי. החיים קצרים, וכדאי שאיהנה מהם. וגם אתם, כולכם. אל תהיו בחיים, תחיו. כולי תקווה שהחברה תשתנה מהדעות החשוכות והפרימיטיביות של טראמפ, אבל אני יודע מה אני והאנשים שאני איתם חושבים ושווים. וזה כל מה שחשוב.

29.10.2016

אין לי זמן

זו תשובה שאני נוטה לתת פעמים רבות. אין לי זמן. ואני כל כך משוכנע שזה נכון, עד כדי כך שגם כאשר לא עולות הצעות חדשות אני מלחיץ את עצמי. לפעמים, באמת אין לי זמן. אני אדם עסוק. לאחרונה למשל יצא לי להיות בהרבה מקומות מעניינים: פסטיבל אייקון, פסטיבל חיפה, סיימתי לצלם סרט קצר (בקרוב!). אני ממשיך להעסיק את עצמי כדי ליצור לעצמי לחץ, וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. זה מעגל אין סופי ומחלה שאני מנסה להילחם בה. לרובנו יש מחסום פסיכולוגי שכזה, שברגע שיש לנו משהו לעשות ביום מסוים אנחנו חושבים שאין לנו זמן לשום דבר אחר, ואז פתאום - סרטוני חתולים ביוטיוב. ביום הלכאורה כל כך עמוס שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים ועושים דברים אחרים כדי לא להגיע למה שאנחנו באמת צריכים לעשות. ולזה חברים, קוראים דחיינות. כן כן, דחיינות. אותה מפלצת קטנה שיושבת לנו על ההגה במוח ושרוב השיחות איתה נראות בערך כך:
"היי, נו באמת, אנחנו צריכים לעבוד!"
"יש לנו את מחר חבר, עכשיו תסתכל על הסיפור המופלא הזה על חברות אמיצה בין עז לשימפנזה"
"צודק, צודק"

וככה זה פשוט נמשך לנצח. זו מפלצת שאני מנסה להתמודד איתה כבר זמן רב, משימה לא פשוטה בפני עצמה, שלא לדבר על שילוב בינה ובין הפרעות קשב וריכוז (תודה ריטלין). אז מצאתי דרך לעשות זאת - להעמיס על עצמי עוד ועוד דברים בעלי דד-ליין, ככה שהמפלצת הקטנה תילחץ ותזחל בחזרה למאורה שלה. גיליתי שהניסוי הזה לרוב עובד, אבל אז העומס מכניס אותי ללחץ עד שהדברים נזנחים וקצוות המעגל מתחברים. וכמו בכל פוסט, אני חוזר לדבר הכי חשוב שלמדתי: עבודה עצמית. אף אחד לא מכיר אותנו יותר טוב מעצמנו, ולכן אנחנו חייבים לעשות עם עצמנו תהליך על כל דבר בנו שמפריע לנו (בשום פנים ואופן לא להשתנות בשביל מישהו אחר. בשביל זה יש עוד מיליארדי אנשים שיקבלו אתכם כמו שאתם). אין דבר כזה גודל אחד מתאים לכולם, כמו שהורגלנו לחשוב במערכת החינוך. תמיד צריך לצאת ולחפש את הפתרונות שלך, את הרמזים שיובילו אותך לניצחון ולא אף אחד אחר. אז אני עובד עם עצמי על דחיינות, ועל עוד הרבה דברים אחרים. וצעד אחד ברך לשם הוא כתיבת הבלוג הזה. אמנם אני שונא שגרה, אבל כולנו צריכים קצת ממנה, והמקום הזה הוא השגרה שלי. הוא תהליך ההתמדה שלי. והוא גם הפלטפורמה שלי להעביר אליכם את מה שלמדתי וצברתי בדרך ואת מה שאני עוד עומד ללמוד ולצבור. אז עכשיו, לא דחיתי את הכתיבה הזו. צעד צעד...

נ.ב.,
ממליץ בחום על הרצאת TED בנושא של טים אורבן!

16.10.2016

"השיחה"

יחסינו לאן? לאן? אנחנו לא מבזבזים את הזמן ביחד?
לא, למה לא לחיות את הרגע?
כי אני אגמר ולא נספיק כלום אני ואתה.
אז מקסימום לא נספיק כלום, העיקר שנהנינו.

זו השיחה פחות או יותר שאני נאלץ לקיים עם החיים שלי פעם בכמה זמן. משתדל לפחות. אנחנו כל הזמן נמצאים במרדף אחרי הזמן במקום לחיות עכשיו. הרבה אנשים תופסים אותי כאדם עמוס מדי שלוקח על עצמו דברים. אבל זה אני. אם יש הזדמנות אז אני קופץ עליה. מקווה גם לסיים את מה שהתחלתי, אבל זו שיחה להזדמנות אחרת. אל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד תכנון תכניות לטווח ארוך, אבל כשהתכנון והמחשבות המעייפות לוקחות חלק נכבד מהחיים שלנו, אז מתחילה הבעיה. אנחנו חושבים. וחושבים. וחושבים. חושבים על לעשות. וחושבים שוב. ולא מגיעים ללעשות. קל לנו להגיד מה אנחנו רוצים לעשות ומה אנחנו מתכננים, אבל לא עושים את זה. גם אני, כל הזמן, מודה. אבל אני עובד על עצמי, זה תהליך, לשם אני שואף. להיות אימפולסיבי אבל מחושב, ספונטני אבל מתוכנן. ואני אסיים את הפוסט כאן מפני שהוא נכתב בחטף והריטלין לא עובד יותר, ואני לא אתחיל להתבלגן. חג שמח לכם.

4.10.2016

מחשבות ארוחת חג

אמנם לפני כמה ימים, אבל ארוחת החג עברה בשלום. לא שציפיתי לרע מכל, אבל בזמן האחרון לאחר שחליתי בטבעונות כולם מרגישים צורך עז להעלות את הנושא בכל ארוחה. לאחרונה ידידה שאלה אותי אם אני טבעוני מטיף אז עניתי לה שאני טבעוני מוטף, ובהחלט כך אני מרגיש לפעמים. אנחנו חיים בחברה של אנשים שממהרים לשפוט אחד את השני על פי התגית שהודבקה להם (ע"ע שמן, שחיף, מכוער, מטומטם, מסריח) ו/או על פי בחירותיהם בחיים (ע"ע חרדי, אתאיסט, טבעוני, קרניסט). וכאן מתחילה הבעיה. אם הגענו למצב בו אנו עיוורים לכל מה שהחושים שלנו קולטים מהסביבה בגלל מחלה שנקראת שמועות ודעות קדומות, הגענו לתחתית. חברה שבנויה על אינטרקציות חברתיות תחדל מלהתקיים בלי הקשרים האלו. והקשרים האלו נבנים כשאנחנו סומכים על מישהו, מעריכים מישהו, שופטים אותו על מה שהוא עושה ולא על מה שהוא חושב או על איך שהוא נראה. ככה אנחנו אמורים להיראות, לזה יועדנו. אבל אנשים כמו אנשים, מלאי חן ואלגנטיים, ידועים ביכולת ההרס שלהם. ובכך אני מתכוון ליכולת הקסומה לפרק כל דבר טוב בגלל שהוא לא נראה להם או בגלל התקף זעם. באמת. קחו לדוגמא את חוק טל שהיה בחיים למשך שנים רבות, והפך לז"ל והושב לתחייה תוך פחות משתי קדנציות. הייתה לי תקווה. היא נכבתה. כמו הירח כשאנו מתעוררים והופ, הוא נעלם. לפעמים הוא נשאר דלוק במהלך היום, ואז אני מקנא בו. אבל הוא נשלט ע"י כוחות הפיזיקה ואנחנו נשלטים ע"י כוחות ה"בא לי", ומפספסים את מה שבאמת נחוץ. אז כשהחברה תתעורר ותבין שכולנו בני אדם שעושים טעויות ואל לנו לשפוט אחרים על סמך דברים שטחיים או בחירות שאנו לא מאמינים בהן, אולי הירח יישאר דולק יותר זמן, ונחשוב עם הראש במקום לקפל את הזנב. חג שמח!

2.10.2016

הפוסט הראשון שלי!

ובכן, החלטתי לפתוח בלוג.
הייתי עושה את זה במה וזה, אבל התחלתי את הפוסט שלי ב"ובכן" במקום ב"טוב" אז זה עושה אותי אליטה.
אה, לא? אוף.
טוב, אני אתחיל מחדש.
החלטתי לפתוח בלוג (הרבה יותר טוב, ישר ולעניין).
ועכשיו אני אפסיק עם האנטרים הדרמטיים שיענו הופכים אותי לסופר ואמשיך. לא סתם החלטתי לפתוח אותו בצומת מותו של שמעון פרס ז"ל וראש השנה. הרגע הזה שבין פטירתו של אחד מנושאי הבשורה והשופרים הגדולים שהמדינה שלנו ידעה לבין ההכנות הקדחתניות לחג שנועד לסמל שנה חדשה אבל הוא בעצם הזדמנות לדודות להיפגש ולשאול "יש חברה?" (ולא לתת לך לענות תוך כדי), גרם לי להבין שאולי כאן זה המקום שלי לפרוק. בלי לצפות בסוכר, בלי להרגיש כבול, ובלי להיקטע בכל רגע על ידי מישהו שהיה לו דחוף לומר את דבריו (אתן יודעות מי אתן). כאן אומר את הכל, ואתחיל בכעס (הרגש העיקרי שיובא בבלוג-טיפוסי-של-נער-מתבגר הזה):
הייחולים למותו של שמעון פרס והשמחה לאיד לאחריו.
לאחרונה אנשים מרשים לעצמם מעט יותר מדי, אך הפעם זה עבר כל גבול. אני מתקשה להבין איך ניתן לשמוח כל כך הרבה לאחר פטירתו שכל חזונו היה כמיהה לשלום. הוא עשה כל כך הרבה. עד כדי כך, שכשלקה בשבץ, זה היה בסוף הרצאה שלו על חדשנות בפני סטודנטים. בגיל 93! גיל שבו רובנו לא נהיה בין החיים ורוב הנותרים יהיו סיעודיים. זה הגיל בו שמעון פרס לטעמי הרגיש צעיר מאי פעם. הוא עבר הכל - עלייה חפוזה לארץ, שירות צבאי, הקמת מדינה, 48 שנים כחבר כנסת, מלחמות, כהונה כראש ממשלה, כנשיא, התקף לב, וזה עוד בלי להזכיר יותר מעשרה צאצאים שאני מניח שלא עשו חיים קלים לאביהם, סבם וסבא-רבם המפורסם. ותוך כדי להטוט מוכשר עם כל אלו, הוא עשה יותר ממה שרובנו נעשה במהלך חיינו. אז נכון, היו לו מעידות פה ושם, אבל לא כאלו שמצדיקות שנאה. ואם כבר בוחרים לשנוא, בואו נרכין את ראשנו למען המעלות שאבדו - ולא נפתח אותו למען מעידות שעברו.

אחרי שסגרתי את הפרק הזה שגרם לי לא מעט צער והיה אחת הסיבות לפתיחת בלוג זה, אפשר להמשיך הלאה, דבר שהיה לי קשה איתו מאז ומעולם ואולי זו ההזדמנות. זה יהיה היומן שלי, ההזדמנות שלי, הפריקה שלי ולוכד החלומות שלי למשך כל התקופה הקרובה.
אה, ושכחתי משהו:
אני אלעד גיטלמכר, או גיטל כמו שמכנים אותי, ואני נער מתבגר בן 17. בין לבין אני גם תלמיד, שחקן ויוצר קולנוע. ברוכים הבאים למוח שלי.
תיהנו!