הפוסט הראשון שלי!

ובכן, החלטתי לפתוח בלוג.

הייתי עושה את זה במה וזה, אבל התחלתי את הפוסט שלי ב"ובכן" במקום ב"טוב" אז זה עושה אותי אליטה.
אה, לא? אוף.
טוב, אני אתחיל מחדש.
החלטתי לפתוח בלוג (הרבה יותר טוב, ישר ולעניין).
ועכשיו אני אפסיק עם האנטרים הדרמטיים שיענו הופכים אותי לסופר ואמשיך. לא סתם החלטתי לפתוח אותו בצומת מותו של שמעון פרס ז"ל וראש השנה. הרגע הזה שבין פטירתו של אחד מנושאי הבשורה והשופרים הגדולים שהמדינה שלנו ידעה לבין ההכנות הקדחתניות לחג שנועד לסמל שנה חדשה אבל הוא בעצם הזדמנות לדודות להיפגש ולשאול "יש חברה?" (ולא לתת לך לענות תוך כדי), גרם לי להבין שאולי כאן זה המקום שלי לפרוק. בלי לצפות בסוכר, בלי להרגיש כבול, ובלי להיקטע בכל רגע על ידי מישהו שהיה לו דחוף לומר את דבריו (אתן יודעות מי אתן). כאן אומר את הכל, ואתחיל בכעס (הרגש העיקרי שיובא בבלוג-טיפוסי-של-נער-מתבגר הזה):
הייחולים למותו של שמעון פרס והשמחה לאיד לאחריו.
לאחרונה אנשים מרשים לעצמם מעט יותר מדי, אך הפעם זה עבר כל גבול. אני מתקשה להבין איך ניתן לשמוח כל כך הרבה לאחר פטירתו שכל חזונו היה כמיהה לשלום. הוא עשה כל כך הרבה. עד כדי כך, שכשלקה בשבץ, זה היה בסוף הרצאה שלו על חדשנות בפני סטודנטים. בגיל 93! גיל שבו רובנו לא נהיה בין החיים ורוב הנותרים יהיו סיעודיים. זה הגיל בו שמעון פרס לטעמי הרגיש צעיר מאי פעם. הוא עבר הכל - עלייה חפוזה לארץ, שירות צבאי, הקמת מדינה, 48 שנים כחבר כנסת, מלחמות, כהונה כראש ממשלה, כנשיא, התקף לב, וזה עוד בלי להזכיר יותר מעשרה צאצאים שאני מניח שלא עשו חיים קלים לאביהם, סבם וסבא-רבם המפורסם. ותוך כדי להטוט מוכשר עם כל אלו, הוא עשה יותר ממה שרובנו נעשה במהלך חיינו. אז נכון, היו לו מעידות פה ושם, אבל לא כאלו שמצדיקות שנאה. ואם כבר בוחרים לשנוא, בואו נרכין את ראשנו למען המעלות שאבדו - ולא נפתח אותו למען מעידות שעברו.

אחרי שסגרתי את הפרק הזה שגרם לי לא מעט צער והיה אחת הסיבות לפתיחת בלוג זה, אפשר להמשיך הלאה, דבר שהיה לי קשה איתו מאז ומעולם ואולי זו ההזדמנות. זה יהיה היומן שלי, ההזדמנות שלי, הפריקה שלי ולוכד החלומות שלי למשך כל התקופה הקרובה.
אה, ושכחתי משהו:
אני אלעד גיטלמכר, או גיטל כמו שמכנים אותי, ואני נער מתבגר בן 17. בין לבין אני גם תלמיד, שחקן ויוצר קולנוע. ברוכים הבאים למוח שלי.
תיהנו!