כן כן, אני יודע, הרבה זמן לא פרסמתי פה למרות שאמרתי שזו תהיה השגרה שלי והמסגרת שלי. להגנתי, הייתי די עסוק לאחרונה, ודברים טובים קורים מסביבי. למשל, הסרט הקצר שלי ושל יונתן, "מציאות מדומה", זכה במקום הראשון בתחרות סרטים!
ואם לומר את האמת, לא האמנתי בו כמו השאר. לא האמנתי בו כמו שהגיע לו. אבל גם בלי האמון שלי, הוא הוכיח את עצמו. במקביל אליו, פרויקט אחר שעבדתי עליו נפל, לצערי הרב. אבל הוא נתן לי שיעור חשוב. למעט השיעור הקולנועי שהעניק לי, אם מלפני ואם מאחורי הקלעים, הוא לימד אותי לשחרר. לא משנה כמה אני משקיע במשהו או נקשר רגשית אל משהו, ישנם דברים שפשוט לא בשליטתי, וצריך לשחרר מהם. ברגע שנאחזים במשהו יותר מדי זמן, הוא משתלט על החיים ומונע התקדמות. וגם בלי קשר, זה לא היה בשליטתי. אין לי מה לעשות. הגיע הזמן להמשיך.
חוץ מאלו, פרויקט ענק אחר שאני שותף להקמתו מתקדם לו בצעדים יפים, והסרט הגדול הראשון שלי מקבל תפניות והחלטות גורליות בנוגע אליו, וזה משמח אותי.
ככל שהזמן עובר, אני מבין יותר ויותר שאין דבר כזה אושר. יש רגעים של אושר, שבגללם הכל שווה. בהם צריך להיאחז, ואותם צריך לזכור. לנו, כבני אדם, יש נטייה לשים דגש ולתת את הנפח הכי גדול לכל המקרים הרעים שקורים לנו, ולכל התקריות המצערות שאנחנו עוברים. ומניסיון, זה רק הופך את החיים לקשים יותר ויותר. שימו לב שכשיש לכם יום רע, כל הצרות באות בצרורות. ואני באמת מאמין שזה קורה בגלל שאנחנו קמים עם מצב רוח רע או שנותנים למשהו שקרה בתחילת היום להרוס לנו את מצב הרוח, וכשהאווירה הזו מלווה אותנו בשאר היום הוא נהרס יותר ויותר. בשביל שיום יותיר אותנו עם חיוך, אנחנו צריכים להתחיל אותו בחיוך. וזה משהו שאני מנסה ללמד את עצמי. כי החיים שלי לא באמת רעים, זו התגית שאני שם עליהם. צריך לחייך.
